תחביר:

                                                                   הנושא:

הנושא זה מי / מה שעשה את הפעולה.

מחפשים את הנושא לאחר הנשוא.

כדי למצוא את הנושא שואלים מי / מה עשה את הפעולה.

הנושא לעולם לא יתחיל במילת יחס כמו ל... או ב..

אבל יכול להתחיל בה.. או ש...

לעיתים הנושא נמצא ביחד עם הנשוא.

דוגמא:

רונן אוכל חול.

הנשוא - אכל

מי אכל ? רונן , או הנושא זה רונן.

בעברית רוב המשפטים הם משפטים פועליים, כלומר משפטים שיש בהם פועל.
אך יש בעברית גם משפטים לא פועליים - משפטים שאין בהם פועל נקראים משפטים "שֵׁמָנִיִּים".

הנשוא:

את ניתוח המשפט מתחילים בזיהוי הנשוא.
אם יש פועל נטוי במשפט הוא הנשוא.

הנושא:

הנושא הוא שם עצם (או כינוי). אחת השיטות לזהות את הנושא היא לשאול - מי הנשוא.

סימנים נוספים לזיהוי הנושא:

1. הנושא מותאם לנשוא הפועלי במין, במספר ובגוף.
   הדס/ראתה; אנחנו/נכנסנו; החברים/נכנסו.
2. לפני הנושא אין מילת יחס:
3. לעתים הנושא אינו מילה נפרדת, אלא הוא מסתתר בתוך הפועל. זהו נושא נסתר.

         מ"פ:

רשי התיבות הם משלים פועל:

מ"פ - מוסיף מידע על הפועל במשפט (או על שם פועל).

* קשריים לוגיים הם רמז למ"פ על פי המשמעות.

* את ומה שאחריו =מ"פ.

        מ"ש:

רשי התיבות הם משלים שם:

מ"ש - מוסיף מידע על שם (שם עצם או שם פעולה).

*לשם עצם ושם פעולה אפשר להוסיף ה הידוע ( מלבד שמות פרטים).

כיסא -הכיסא.

ריצה -הריצה.

אכילה -האכילה.

        אוגד:

האוגד מחבר בין הנושא לנשוא . 

האוגד חייב להתאים לנשוא.

אוגד - הם, הן, היא, הוא, היה, היתה.

לדוגמא:

1. ההחלטה הייתה טובה.

ההחלטה =נושא.

הייתה = אוגד.

טובה = נשוא.

2. ליאב הוא תלמיד מצטיין. 

ליאב = נושא.

הוא =אוגד.

תלמיד =נשוא.

מצטיין =מ'ש.